iTea - quality tea!

מוצא התה

סין נחשבת בצדק לערש הולדתה של תרבות התה העולמית, ולצמח התה, שמוצאו במחוז יונאן, יש היסטוריה בת למעלה מ- 4000 שנה. הצורה הנפוצה ביותר של צמח התה היא שיח לא-גדול בעל עלים צפופים ובשרניים, אבל ניתן עוד לפגוש בזני תה עתיקים הצומחים בצורת עץ.

שֶן נוּן טועם עשבי תיבול לגלות תכונותיהם
שֶן נוּן טועם עשבי תיבול לגלות תכונותיהם

על-פי האגדה, התגלה התה על-ידי האיכר הקדוש שֶן נוּן (2737 – 2697 לפנ"הס). לשן נון היה גוף מאבן נפריט שקופה, ודרך עורו ניתן היה לראות כל שהתרחש בתוכו. הוא ניצל את התכונה הזאת כדי לנסות ולבדוק עשבים שונים, במטרה לגלות את הרפואיים שביניהם. באותם ימים רחוקים פרצה מגפה בין תושבי סין, ושן נון חיפש עשבי מרפא שיספקו מזור למחלה הקשה. כך גם התגלה התה. על-פי גרסה אחרת, הציל התה את שן נון מהשפעתם של רעלים: "שן נון בדק מאות עשבים. יום אחד ניסה שבעים ושניים עשבים רעילים, שתה תה ובעזרתו נפטר מהשפעת הרעל". מאז אותו הזמן שמור לתה מקום משלו בעולם הצומח של סין: ייחדו אותו מכל יתר העשבים וכינו אותו "המרפא למאות התחלואים". בחיבורו הידוע "על המזון" אומר שן נון: "התה, כאשר משתמשים בו לאורך זמן, מעניק כוח לגוף, סיפוק לנפש והחלטיות לרצון".

מיתוס עתיק אחר מייחס את הופעת התה לכוחותיו הקסומים של נזיר האגדי בּוֹדְחִידְחַרְמֶה (Bodhidharma), הנחשב למייסד זרם הזן בבודהיזם. האגדה מספרת על תפילתו לבודהה שישלח לו עזר בכדי שלא יירדם בזמן המדיטציה. יום אחד, לאחר שניסה את כל האמצעים, הוא תלש לעצמו את עפעפיו והשליך אותם בחמה על מדרון ההר צ'ה. במקום ההוא צמחו השתילים הראשונים של שיח התה.

Bodhidharma, by Yoshitoshi, 1887
Bodhidharma, by Yoshitoshi, 1887

תחילה השתמשו בתה כסם מרפא. את עלי התה הטריים נהגו ללעוס בקפידה. מאוחר יותר החלו לבשל אותם במים רותחים ולאכול כמרק או כנזיד. מעלי התה יצרו גם טבליות שאותן ייבשו בתנורים, ולאחר מכן גרדו לאבקה ושמרו בצנצנות חרסינה. לאחר מכן החלו לייבש את עלי התה בשמש, ולשמור אותם יבשים. גידול של שיחי התה נעשה בגנים ובאחוזות של שליטי סין. בזמן שלטונה של שושלת האן (Han) (207 לפנה"ס – 220 לספירה) החל גידול התה לצאת מגבולות משכנותיהם של הקיסרים, המסורת התפשטה צעד אחר צעד בקרב המוני העם ושתיית התה הפכה בהדרגה למנהג עממי. במשפחות האמידות ובבתי העשירים החלו אפילו להופיע כלים מיוחדים לתה.

בתקופת טאן(Tang) (618 – 907) החל העיסוק בתה להתפתח בקצב מואץ. תרבות התה התפשטה הודות לנזירים הבודהיסטים והדאואיסטים. בשנה הראשונה לשלטונה של שושלת טאן נכתב בידי לוּ יוּאַי החיבור המלא והמקיף ביותר על תה: "ספר התה" (Cha Jing). חיבור זה שיחק תפקיד נכבד בביסוסה והתפשטותה של תרבות התה. לפי המסורת, התחנך לו יואי במנזר בודהיסטי ולמד ממורו את אומנות הכנת התה. הוא למד ביסודיות את תורת התה והשתתף בדיונים ושיחות שהוקדשו לתה. על סמך הידע שרכש צרף לוּ יוּאַי את הניסיון של קודמיו לזה של בני זמנו וכתב את "ספר התה". בחיבור זה הוא עוסק בשאלת מקורו של שיח התה ותכונותיו, מונה את הכלים לאיסוף ועיבוד התה, וכן את האביזרים המשמשים להכנת המשקה והדרכים לשתייתו. נאמר שלו יואי היה מסור לתה כנזיר, והוא נחשב בסין לקדוש הפטרון של התה. פרסומו של "ספר התה" הוביל להתפשטות מסורת שתיית התה בכל רחבי סין, והתה הפך למשקה הלאומי של הממלכה הסינית כולה.

Lu Yu
Lu Yu

בתקופת סוּן (Sung) (960 – 1279) החלו להופיע בתים וביתנים שבהם נמכר תה חלוט ומוכן לשתייה. האזורים שבהם יוצר התה הלכו והתרחבו בהתמדה, וטכנולוגיית עיבוד התה הלכה והשתכללה. באותה תקופה, זכו תחרויות תה לפופולריות בקרב האצולה ובקרב האליטה של האומנים. תחרויות אלה הוסיפו להתפתח בתקופות הבאות. בתקופת סון "החל התה הריחני להתפשט אל תשעת המחוזות של סין" וגם אל הארצות השכנות על גבי שיירות המסחר.

לאחר שאיבד מעט מכוחו בתקופת השלטון המונגולי (1279 – 1368) שב התה לשגשג בתקופת מין (Ming) (1368 – 1644) חדל בהדרגה ייצור טבליות התה תחת מכבש. החלו להתפתח דרכים חדשות לעיבוד תה. הופיעו תה ירוק, תה שחור, תה פואר ותה ארומטי. לבסוף, בשלהי ימיה של שושלת מין – ובראשית ימיה של שושלת צין(Qin) , נעשתה תגלית מדהימה, שחוללה מהפכה בייצור התה והיא טכנולוגיית עיבוד המיוחדת של תה אולון.

לבנת תה - פואר
לבנת תה - פואר

בהדרגה נוצרה בסין שיטת מיון אחידה של התה לפי מידת התסיסה של העלים  – תהליך הגורר אחריו תגובה כימית מורכבת הקובעת במידה רבה את הסוג, הניחוח, הטעם והצבע של המשקה. התה חולק לשישה סוגים עיקריים: תה ירוק, תה לבן, תה צהוב, תה אולון, תה שחור ותה פואר, ולכל סוג תכונותיו וגווניו המיוחדים. להתפתחות התה סייע גם האקלים המיטיב של סין: שטחים הרריים, מקורות מים רבים וערפילים שמספקים לחות גבוהה, שמש המאירה בלהט ומשטר טמפרטורות אידאלי.

כמעט כל עמי העולם אימצו את פולחן התה של הסינים בצורה זו או אחרת. אל הארצות הסמוכות לסין הגיע התה באמצעות שיירות המסחר. אל קוריאה ויפן הוא הגיע במאות השביעית – תשיעית. אל רוסיה במאה השש-עשרה. החל מהמאה השבע-עשרה החל התה לכבוש בהדרגה את ארצות אירופה. בשנת 1699 נשאה הספינה הבריטית הראשונה את מטענה לסין, והביאה בחזרה משי ואת העשב הנפלא המכונה "תה". באנגליה זכה התה לכבוד הראוי לו בחצר המלוכה, והפך למשקה מקובל באירועים של המעמד העליון.

תחרות מפרשיות מסין
תחרות מפרשיות מסין

בתוך כחמישים שנים היה התה למשקה האהוב ביותר במערב – ובמיוחד בממלכה הבריטית הגדולה והחזקה בעולם. כעבור עשרים שנים נוספות הפך התה למקור ההכנסה העיקרי של בריטניה ממיסים פנימיים. בסוף המאה ה- XVIII הסחר המואץ עם הקיסרות הסינית כמעט רוקן (רושש) את האוצר האנגלי, מה שהביא למשבר כלכלי.

האנגלים החליטו לגדל תה במושבותיהם שהתאימו לעניין הזה להפליא, וכך הופיע התה בהודו (אסאם, דרג'ילינג) ובציילון (Ceylon).

אולם המגדלים האירופאים לא הצליחו להתעלות על מיומנויות עיבוד התה של עמיתיהם הסינים. בסין התה עדיין מיוצר בטכנולוגיות המשפחתיות המסורתיות, שפותחו במהלך מאות שנים ושהועברו בקפידה מדור לדור. מלבד זאת, הסתבר שלצמח התה יש גחמות משלו, והוא התרגל לאדמתו ולאקלימו. לכן, תוצרת מטעי התה מארצות חדשות אינה משתווה בתכונותיה לתכונות המיוחדות שיש לתה הסיני המקורי. זוהי הסיבה לכך שמביני דבר מבדילים בקלות בין התה הסיני המקורי לבין סוגי תה האחרים.

ייצור התה בסין המודרנית, אשר מתבסס על ניסיונם העשיר של דורות העבר, הגיע לשלמות. המסורות העתיקות של גידול התה והטכניקות הידניות של עיבודו כמעט שלא השתנו. הודות לכך באפשרותנו לטעום מן התה הנפלא ששתו הקיסרים בני השושלות העתיקות.